על מידה ומידתיות

שפית איילת לטוביץ'

לאחרונה חזרתי מטיול במזרח ארצות הברית. כשאני נוסעת לחול, תמיד אזמין מראש מקום למסעדה אחת או שתיים עליהן קיבלתי המלצות. אבל ביתר הזמן אני אוהבת לתת לאף ולחושים להוביל אותי. לפעמים אני מסתפקת במה שיש, לפעמים מגלה אוצרות ופנינים. לפעמים... זה הכיוון – משחררת ונותנת למקום להתגלות בפני. אז לאחרונה חזרתי מטיול בניו-אינגלנד, השם לאסופת המדינות מסצ'וסטס, וורמונט, ניו המפשיר ומיין. תיירים שמגיעים לאגמים ולטבע מהקיץ ועד תחילת הסתיו עם השלכת המפורסמת, המון שלג וסקי בחורף ובין לבין (בדיוק כשבאתי) הופכות העיירות הקטנות לחצי פעילות כשרוב החנויות והמסעדות סוגרות את שעריהן כדי לנוח מהעונה שעברה ולהתכונן למסת התיירים שתביא העונה שתגיע.

ארוחת בוקר

בתוך נמנמת שכזאת מצאתי את עצמי תרה אחרי אוכל...נהגת רעבה שלפניה עוד ארבע שעות נסיעה. עיניי נפלו על מקום שנראה סביר – ובעצם על המקום היחידי שנראה פתוח. מאחורי הדלת התגלה אולם גדול, הומה סועדים, רובם מבוגרים, אמריקה כפי שסיפרו שאמריקה נראית. הבטן המקרקרת הזמינה לעצמה ארוחת בוקר והאיילת המטיילת היתה מוכנה לצאת להרפתקה. לא, לא היו לי שום ציפיות מיותרות. הרפתקה תרבותית גרידא, כזאת שתחשוף בפני את טיבם (בחלקו) של החיים פה (שם).

ישראלים אוהבים ארוחת בוקר גדולה. לקוחות תמיד מבקשים שפע ושלל מכל דבר (מאפים, גבינות, צורות הכנה לביצים). בבתי המלון נערמים מבחר הסלטים והממרחים על צלחות קטנות מלהכיל – כל האינפורמציה הזאת הבזיקה מול עיניי ברגע שניו המפשיר הראתה לי איך נראית ארוחת הבוקר שלה. צלחת ענקית, עמוסה בקוביות תפוחי אדמה מטוגנות (הום פרייז), מסה ענקית של קורנדביף קצוץ ומעורבב עם עוד קוביות של תפוח אדמה (קורנד האש), שני אינגליש מאפין קלויים ופיסות חביתה פזורות מעל. הנה קיבצו לכדי מנה שגורה אחת שלוש צלחות מזנון מלון, הנה שלל אופציות שהתקבצו לשלושה אלמנטים (להרבה מהם) וכמו בארוחות הבוקר השופעות בארץ, גם כאן יוותר לא מעט אוכל בצלחת מאחורי. באומץ תקעתי מזלג במנה והתחלתי לאכול. אין מה להגיד, לא היה מדובר בפאר היצירה. לא מאוד טעים אך אכיל דיו. השארתי המון מזה בצלחת ולא רק בגלל הטעם, אלא בעיקר בגלל המידה. יותר מידי אוכל, יותר מידי!!!! אז נכון שבניו המפשיר החורף קר וקשה, וארוחת בוקר עתירת קלוריות חיונית למתמודדים עם הקור. אבל גם נכון שבארצות הברית קל לראות עד כמה אנשים איבדו את המידה (ועל זה מעידה אני. אישה שמנה!) וזה מתחיל בגודל הצלחת שלהם. כי בארצות הברית שגור המראה של האוביסיות. כבדותם של האנשים ועובי האיברים חורגים מעבר לגבולות הטעם הטוב (ואני יש לי גבולות רחבים בדרך כלל).

ארוחת בוקר

אחרי ארבע שעות נסיעה בהן פיהקתי ללא הרף וביקשתי את נפשי למות (טוב לא ממש, אבל אתם בטוח מכירים את עוצמת אי נוחות הגוף אחרי שאכל משהו שלא בהכרח טוב לו) החנתי את האוטו בפורטלנד מיין. עיר נמל יפה עם סצנת אוכל מפותחת, כך שמעתי. סיבוב רגלי הוביל דרך אזורים שבהם אנשים היו שמחים לכל מה שנשאר מארוחת הבוקר שלי. עשר דקות הליכה משם מציעים לי במסעדה לחכות בתור שעה ואפשר רק חצי שעה אם אני מעוניינת לאכול בעמידה (!!!!). תרבות ביקשתי, וקיבלתי הרבה גוונים שלה באותו יום.

ואת כל המראות וההתרשמויות, אספתי למילים כדי בעצם להגיד את הדבר הבא. מידה היא עניין פנימי בין אדם לקיבתו בין אדם לגופו וגם ובמיוחד בין אדם וסביבתו. קבעו  לעצמכם מידה, במקום לתת לגודל הצלחת או גדול הבופה לקבוע לכם אותה. גם להגזים צריך במידה. תגזימו, לפעמים! (תמיד רצוי שיהיה משובח וראוי לגופכם). ואם במידות של ארצות הברית אנשים רעבים נמצאים במרחק ארבע שעות נסיעה, אז במידה המקומית, כאן אצלנו, אנשים רעבים נמצאים במרחק 400 מטר. כשאתם מגזימים ולפיכך משאירים אחריכם אוכל בצלחת, אוכל שייזרק לפח תזכרו שמידה היא גם עניין של איזון. ואנחנו שחיים בצד המאוד שבע של הסקאלה, מחויבים לאיזון הזה – בכל פעם שאנחנו זורקים אוכל ראוי לפח האיזון הזה מופר בגסות.

פורטלנד מיין

0.2348485