אני בכלל ישבתי על מחשב

בכלל ישבתי מרוכזת מול המחשב הנייד.

"כאן זה מול ביתא?" נשאלה השאלה... למרות שישבתי לכתוב מתכונים (אמנם מול ביתא הוא מקום לאירועים משפחתיים קטנים, אבל כשאין כאלה – הוא חלל העבודה המושלם) לא יכולתי שלא לשים לב לחיוניות שבקולה של השואלת.

מרוכזת כולי ועדיין אוזן פקוחה לשיחה שמתנהלת מאחורי גבי בינם ובין ליהי מנהלת החדר. הם רוצים לחגוג. באו כי חיפשו מקום לאירוע קטן. אירוע אינטימי. היא מודה שהיא קצת נבוכה להיות מרכז האירוע בגילה המתקדם, הילדים מאוד רוצים... ומה בסך הכל.. "שישים שנות נישואין, מה כל הטררם על זה?! ואולי נחזור לתוכנית המקורית ופשוט נזמין את הילדים אלינו לצהרים בשבת...".

 

שישים (!!!!!) שנות הנישואין לא הסתדרו לי עם הקול מלא העזוז. הסתובבתי כדי לפגוש בעיניה החומות הגדולות. חוכמת השנים ניבטת מהן וחיוך שכולו שלווה (מהול בקצת מבוכה) נסוך בהן. לצידה ישב הוא, גב מעט כפוף, שיבה מפוארת בראש מלא שיער. ידיהם שלובות באופן הכי טבעי – טבעיות של שישים שנה יחדיו. "יודעת מה הסוד לשישים שנות נישואין? לשרוד את השלושים הראשונות" הוא מצחיק אותה. "הילדים עוד חוגגים פה ושם באירועים גדולים, בר מצווה לנכד עם 300 מוזמנים, שמעת על דבר כזה?" והיא ממשיכה את דבריו כאילו היה זה טקסט ששיננו כבר בבית "אנחנו תמיד העדפנו אירועים משפחתיים קטנים".

 

אני מחייכת. חוזרת למחשב ולמתכונים. מצליחה לבודד את האוזן שלי מהשיחה שמתנהלת מאחורי. מה שנדמה כאפיזודה רגעית קטנה, מרגשת בפשטות ובתמצית האהבה שבה, ממלאת אותי נינוחות חדשה. ואני כותבת כותרת למנת ספיישל "ריקוד ענוג", מודה מעומק הלב על כך שהאוכל שלי שואב השראה מהחיים שסביבי. שאהבה בת שישים, יכולה להיות עוצמתית ויחד עם זאת לקרון ענווה. בדיוק כמו המנה שנרקמת לי עכשיו בלב.

 

 

יש לכם סיבה למסיבה? אירוע משמח לחגוג בחיק המשפחה המצומצמת? צרו עמנו קשר ונשמח לגבש עמכם את האירוע המדויק.

0.1751967