שתי נשים מבשלות

נפגשנו כשהגיעה לביתא קפה בתור טבחית צעירה. אחרי תקופה עזבה, עבדה במטבחים אחרים וחזרה כדי לנהל את סניף צהלה מרגע שהוקם. עברו שנתיים ושוב עזבה, הפעם עזבה את הארץ. את כל העובדים שלי אני אוהבת, אבל איתה, זה היה מעבר. מעבר לעובדת, מעבר לאהבה. הפכנו חברות, נאמנות. דרך עיניה ראיתי כמה ייחודי מה שיש לי לתת, דרך עיניי היא רואה כמה יפה היא גדלה ומתפתחת.

שלומית שהיא גם שלומה וגם שולי חיה כבר חמש שנים בלונדון, וכובשת בקסמה ובכישרונותיה מעוזות איכותיים ואנשים של טעם ועשייה, עושה חיל קוראים לזה. והיא כבר קולגה ועדיין חברה וכשהודיעה שהיא מגיעה לביקור בארץ היה אך טבעי להוליד ארוחה משותפת בעיקר לנו שתינו, אך גם לכל האנשים שאנחנו אוהבות. להאכיל.

העבודה בלונדון, או ליתר דיוק העבודה ב-RIVER CAFE בלונדון חושפת את שלומה לכל כך הרבה חומרי גלם משובחים, שאסופה קטנה מהם חייבת הייתה להיארז במזוודה ולהגיע עד אלי. הביקור הזה הביא במזוודה פיסטוקים איראניים בירוק שלא ראיתי כמותו, בוטרגה אלוהית, אנשובי משובח ופרחי אורגנו עמוסי ארומה. המרכיבים האלה הם הניצוץ ללהבת הארוחה.

היא אוספת אותי ואת עגלת השוק ואנחנו נוסעות עד לכרמל. עולות מהחניון במעלה הרחוב הראשי, מציינות אחת לשנייה כל חומר גלם יפה שקורא לנו. משננות מחירים משתנים בין דוכן למשנהו, היכן השומר יפה והיכן הוא סיבי ומוזנח, זורקות לאוויר שילובים אך לא רוכשות דבר. בינתיים. בינתיים, כי אין לנו מנות סדורות עדיין. קודם כל צריך להגיע למוסי, לחנות הקטנה שעמוסה בדגים ופירות ים.

מוסי עסוק, לחוץ, עצבני. סחורה שממתינה לצאת כדי להגיע בזמן למסעדות להן הוא מספק. ואנחנו, היום בכובע של קונה פרטי, ממתינות בסבלנות ודוחקות בעדינות, משלחות חיוכים ובדיחות כדי לאוורר את האיש המקסים ברגע של עומס. העובדים בחנות מפלטים פלמידות לבנות קטנות ושתינו חושקות בדג כבוש חלקית ופלמידה היא הדג בהא הידיעה למשימה. הנה ארגז עמוס סרטנים מבריקים ויפים. יו כמה שאני אוהבת את השייט הכחול הזה, כמה טעם, כמה רבדים של טעם הוא יודע להעניק לכל תבשיל. חייבות סרטנים! וגם כמה שרימפסים טריים כי המחיר אטרקטיבי, והמליטות כל כך יפות וקטנות – חייבות גם קצת מהן! ואולי נרצה להכין מרק דגים?! למוסי יש ראש עצום של דג והמשלוח האחרון יצא למסעדות, כך שעכשיו יש לו פנאי לשטוף ולחתוך לנו אותו, אחרת יהיה גדול מהסיר עצמו.

לוקחות את עצמנו עכשיו לשבת לכוס קפה. מחברות את כל הנקודות, רוקמות שלל מראות, ריחות והשראות כדי להוליד ארוחה. במרק הדגים יהיו גם ראשי שרימפס ושריונות סרטנים. השומר היפה יהפוך לטאטן מלוח כמו גם יתבל את המרק. החומוס שהשרתי יחבור לתרד התורכי והיפה שפותח את העונה ובשר הסרטנים שיסחט מהם. שלומה רוצה להגיש את הפלמידה הכבושה עם הלב של צרור הסלרי, והחך שלי מחשב טעמים ואנחנו מסכימות להוסיף מקל קינמון לתערובת הכבישה – קצת ארומה מתוקה לקשיחות של הסלרי. המלצרית מנדבת דף ועט כדי שרשימת הקניות תהיה מדויקת, שדבר לא ישכח. אנחנו חוזרות לשוק, אוספות הכל לעגלה, עורמות שקיות ונוסעות הביתה, למטבח, לשש שעות עבודה אינטנסיבית – כדי שהשעועית הצבעונית תזכה לפסטות קטנטנות מעשה ידנו, שהבוטרגה תגורר מעליהן שתיהן. כדי שריבת הגויאבות שהכנתי שבוע קודם תשתלב בטארט אלוהי עם קרם אפוי של שקדים ופיסטוק איראני. כדי שהמליטות יצופו בקמח מועשר בפרחי אורגנו לפני הטיגון. כדי שהלחם יזכה בחמאת אנשובי מופלאה.

יצירה משותפת, נשית במהותה, היא בבחינת נס למי שרגילה לעמוד לבדה בראש מטבח. מנות שנולדות מחשיבה (זאת חשיבה ריגשית מהחך – אין דרך אחרת לספר או לומר את זה) של שתי מוחות ולבבות אוהבים, היא היא תזונה בהתגלמותה. תזונה מענגת במיוחד. עד הארוחה הבאה.